<h1>הפרדס לרש"י הלכ' מילה</h1>
<h2>דף קל.</h2>
שאילה נשאלה, מרבינו יצחק בר' יהודה, מילה שחלה ביום תענית צבור כגון י"ז בתמוז וג' בתשרי מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים, ואם מברך [על היין] וטועמו אותו המברך, או אֵם הילד, וכמה שיעור טעימה. [והשיב] על יום [ה]מילה, כך נוהגין במקומותינו שמתפללין [בתעניות] סליחות ואומר וידוי ואין אומר והוא רחום ולא תחנונים. ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך וגו'. לפיכך אין נוהגים לומר והוא רחום ותחנונים, (וידוי) [ודיי] שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים. ושליח צבור מברך על היין ואינו טועמו. והמנהג תורה היא, שאינו צריך לטועמו [ביום תענית] ולא למיתביה לינוקא, דאתי למיסרך אלא לשהוייה עד לאורתא, ולא לישתייה אימא דינוקא כי בעיא למיתב בתעניתא. דא[ף] ע[ל] ג[ב] דאמרי[נן], המברך צריך שיטעום, כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי, מדאקשינן ב[יום] ה[כ]פורים לימרי זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרקים, דאתו למיסרך, טעמא דאתי למיסרך, אבל היכא דליכא למיחש למיסרך כי טעים אחרינא שפיר דמי. (הלכת יום הכיפורים). וביום הכפורים אין אומר זמן על הכוס כבשאר ימים טובים, דצריך למשתייה משום קידוש היום. וליכא למימר דלישהייא עד לאורתא [ד]מוצאי יום הכפורים דלא אפשר. וששאלתם כמה שיעור טעימה, גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו. ואפי' הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם. וא[ף] ע[ל] פי דאמרן [ברכות י"ד ע"א] [אשה] היושבת בתענית טועמת את תבשילה ואין בכך כלום. הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה, ואם בולעת קימעא אין בכך כלום, אבל [הכא] למברך בעינן מלא לוגמיו [לשתות] דבמלא לוגמיו מייתבא דעתיה, כדאמר לגבי יום הכיפורים [יומא ע"ג ע"ב] שתה מלא לוגמיו חייב. ואם יום שמיני של ולד חל בט' באב מתי מוהלין אותו, אם לאחר [קינות] (או) לאלתר, או יש להמתין עד חצות, נוהגין בוורמשא מחצות היום מוהלין, דקודם ו' שעות עדיין (לא) חל אבילות, ומילה קיבלו בשמחה כמו תורה שנ[אמר] שש אנכי על אמרתך. וביום הכיפורים יוצאין לאחר קריאת ספר תורה קודם שמתחילין מוסף ומוהלין [ופורעין ומוצצין]. ואחר כך נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפילת מוסף. (ומוהלין ופורעין ומוציצין).
<h2>דף קלז:</h2>
עניין מילה. מהו זה שמוהלין התינוק בבית הכנסת [ומוהלין אותו] על החול ועל המים ומכסין את הדם ואת בשרו של תינוק, אותה ערלה, ליום ג', אין בכך כלום. שאפי' אם לא עשה כן אינו איסור כי אם מנהג. ואבי הבן כשמברך להכניסו [בבריתו של אברהם אבינו], אין מברך אלא לאחר מילה. וא[ף] ע[ל] פ[י] שאמרו חכמים [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עובר לעשייתן, הכי נמי היה לו לברך להכניסו [בבריתו] קודם מילה. וא[ם] ת[אמר], והלא מילה שאינו מברך אחריה אלא לפניה, (הם) הכי נמי איהו ליברך הלהכניסו קודם. אימא לך, שאני מילה, דמוהל עוסק במצוה ואי אפשר בלא ברכה. אבל אם איהו, שמא תקלקל המילה, נמצא מוציא שם שמים לבטלה. ואם תאמ[ר], שחיטה ותקיעה נמי תיחוש שמא תקלקל השחיטה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, (והם) [ו]הכי נמי לתקיעת שופר. לא דמיין הנך תרתי להאי, דאיהו בידיה ויכול לתקן, אבל אבי הבן מצותו ביד אחר היא, הילכך מברך להכניסו לאחר מילה. וכן מנהג בשתי ישיבות.
המל את בן השפחה, אינו צריך לומר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
<h2>דף קלט.</h2>
שאילה נשאלה, מרבינו יצחק בר' יהודה, מילה שחלה ביום תענית צבור כגון י"ז בתמוז וג' בתשרי מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים, ואם מברך [על היין] וטועמו אותו המברך, או אֵם הילד, וכמה שיעור טעימה. [והשיב] על יום [ה]מילה, כך נוהגין במקומותינו שמתפללין [בתעניות] סליחות ואומר וידוי ואין אומר והוא רחום ולא תחנונים. ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך וגו'. לפיכך אין נוהגים לומר והוא רחום ותחנונים, (וידוי) [ודיי] שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים. ושליח צבור מברך על היין ואינו טועמו. והמנהג תורה היא, שאינו צריך לטועמו [ביום תענית] ולא למיתביה לינוקא, דאתי למיסרך אלא לשהוייה עד לאורתא, ולא לישתייה אימא דינוקא כי בעיא למיתב בתעניתא. דא[ף] ע[ל] ג[ב] דאמרי[נן], המברך צריך שיטעום, כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי, מדאקשינן ב[יום] ה[כ]פורים לימרי זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרקים, דאתו למיסרך, טעמא דאתי למיסרך, אבל היכא דליכא למיחש למיסרך כי טעים אחרינא שפיר דמי. (הלכת יום הכיפורים). וביום הכפורים אין אומר זמן על הכוס כבשאר ימים טובים, דצריך למשתייה משום קידוש היום. וליכא למימר דלישהייא עד לאורתא [ד]מוצאי יום הכפורים דלא אפשר. וששאלתם כמה שיעור טעימה, גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו. ואפי' הכי ביומא דתעניתא אסור למיטעם. וא[ף] ע[ל] פי דאמרן [ברכות י"ד ע"א] [אשה] היושבת בתענית טועמת את תבשילה ואין בכך כלום. הני מילי טעימה בעלמא בלא בליעה, ואם בולעת קימעא אין בכך כלום, אבל [הכא] למברך בעינן מלא לוגמיו [לשתות] דבמלא לוגמיו מייתבא דעתיה, כדאמר לגבי יום הכיפורים [יומא ע"ג ע"ב] שתה מלא לוגמיו חייב. ואם יום שמיני של ולד חל בט' באב מתי מוהלין אותו, אם לאחר [קינות] (או) לאלתר, או יש להמתין עד חצות, נוהגין בוורמשא מחצות היום מוהלין, דקודם ו' שעות עדיין (לא) חל אבילות, ומילה קיבלו בשמחה כמו תורה שנ[אמר] שש אנכי על אמרתך. וביום הכיפורים יוצאין לאחר קריאת ספר תורה קודם שמתחילין מוסף ומוהלין [ופורעין ומוצצין]. ואחר כך נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפילת מוסף. (ומוהלין ופורעין ומוציצין).
